<h1>פסקי ריא"ז — ב"מ</h1>
<h2>דף ג.</h2>
הנהיג השור והחמו' בקולו, וכן אם חסמו לשור ודש בו בקולו, שבעת שהיה בא לאכל היה גוער בו שלא יאכל, הרי זה לוקה, שאע"פ שאין לוקין על לאו שאין בו מעשה עקימת פיו הרי הוא מעשה. ומז"ה ביאר בפסקיו שאם דש הפועל גרנו שלבעל הבית בשור הנחסם פטור הפועל וחייב בעל הבית, שהוא מונע גרנו מן השור וצוהו לדוש בחסימה. ולי נראה שאינו עובר אלא הפועל ואפי' אם דש בחסימה גרנו שלגוי, שלא הקפידה התורה לא על הגורן ולא על השור אלא על הדש בחסימה, בין אם היה השור שלישראל, בין אם היה שלגוי הדש חייב וישראל בעל הבית המצוה אותו פטור שאין שליח לדבר עבירה כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ד'.
<h2>דף ו.</h2>
נכנס לביתו למשכנו כלים שעושין בהם אוכל נפש חייב משום לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו, ומשום לא יחבול רחים ורכב, ואם משכנם חוץ לביתו חייב משום לא יחבול רחים ורכב בלבד ואפי' שליח בית דין חייב. ומז"ה ביאר במהדורא קמא, שלא נאסר למשכן דברים שעושין בהם אוכל נפש אלא בשעה שעושין מלאכתן אבל בשעה שאין עושין מלאכתן מותר למשכנן. לפיכך אם היו ללווה שני כלים כגון הכר שהוא מציע תחתיו בלילה, והמחרישה שעושה בה מלאכה ביום ממשכנין הכר ביום ובלילה מחזיר לו את הכר ונוטל את המחרישה, וביום מחזיר לו את המחרישה ונוטל הכר והוא תפוש לעולם כנגד חובו כמו שביאר מז"ה.
המלוה את חבירו ובא למשכנו לא ימשכננו יותר מחובו, ואינו רשאי להכנס לביתו שנ' [דברים כ"ד] לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו, ואפי' שליח בית דין אסור ליכנס לביתו למשכנו אלא ממשכנו חוץ לביתו, ומלוה עצמו אסור למשכנו ואפי' בשוק מתוך שהוא בהול על ממונו שמא יכנס לביתו. כשהוא ממשכנו על ידי שליח בית דין לא ימשכננו כסות יום ביום, וכסות לילה בלילה, אלא ממשכנו כסות יום בלילה ומחזירו לו ביום ועליו נאמר עד בוא השמש תשיבנו לו, וכן ממשכנו כסות לילה ביום ומחזירו לו בלילה ועליו נאמר השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש, ונוטל את שללילה ביום ואת שליום בלילה. אם לא החזיר לו עובר בעשה ולא תעשה שנ' [דברים כ"ד] ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו לא תשכב ועבוטו אצלך זה הוא מצות לא תעש', השב תשיב לו את העבוט זו מצות עשה. עד מתי צריך להחזירו עד לעולם, ומאחר שהוא מחזירו לו למה ממשכנו כדי שלא תהא שביעית משמטת חובו, ועוד שאם מת אינו יכול לגבות ממטלטלין מבניו בדין תורה, לפיכך נוטלו ממנו ומחזירו לו עד שימות, וכשימות שומטו מעל גבי בניו ושוב אינו מחזירו להם, שלא אמרה תורה להחזירו אלא לו ולא לבניו.
רבית קצוצה שהוא מן התורה יוצאה בדיינין, שיכול הלווה לכוף את המלוה בדין להוציא ממנו כל הרבית שלקח ממנו, אבל כל רבית שאין איסורה אלא מדברי סופרים אין הלווה יכול להוציא מיד המלוה. ונראה בעיניי שאפילו אם בא המלוה לעשות תשובה אינו חייב להחזיר הרבית שהוא חייב מדברי סופרים, אלא מקבל עליו שלא לעשות עבירה זו יותר ופורש ממנה וזו היא תשובתו, שהרי אף רבית שלתורה אין מקבלין מיד בעל תשובה כמו שביארנו בפרק הגוזל עצים.
<h2>דף כז.</h2>
הקרקעות אין בהן דין אונאה, שנ' [ויקרא כ"ה] או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד, יצאו קרקעות שאינן מטלטלין, וכן העבדים, לפי שהוקשו לקרקעות שנ' [שם] והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה לעולם. וכן השטרות, שהתורה אמרה וכי תמכרו ממכר, מי שגופו מכור יצאו שטרות שאין גופן ממון ואינן נמכרין אלא לראייה שבהן. וכל אלה אע"פ שנתאנה בהן יותר משתות, ואפי' מכר שווה מאה במאתים אינו מחזיר לו אונאה כל עיקר, בין שנתאנה הלוקח בין שנתאנה המוכר כמו שביארו רבינו יצחק ומז"ה.
ההקדשות אין בהן דין אונאה, שאין אני קורא בהן אל תונו איש את אחיו ואפי' הקדש שוה מנה שחללו בפרוטה הרי זה מחולל ומותר ליהנות ממנו וצריך להשלים דמיו שלא יהא ההקדש נפסד.
